עשרה ימים מתוך מאה שנה החליטו על שני שלישים מהכסף

זהו אולי הנתון החד ביותר בכל האתר.

דולר שהושקע במדד לפני כמעט מאה שנה והוחזק ברציפות הפך ל-4.15 מיליון דולר.

אותו דולר בדיוק, אם היה מחוץ לשוק בעשרה ימים בלבד — הימים הטובים ביותר בתקופה — הפך ל-1.37 מיליון.

עשרה ימים

מתוך 24,726 ימי מסחר. זה 0.04% מהזמן.

והם עשו את ההבדל בין פי שלושה כסף.

והתבנית לא מקרית — היא חוזרת בכל טווח שנבדק. פספוס עשרת הימים הטובים קיצץ את התוצאה הסופית בין 48% ל-67%, לא משנה מאיפה מתחילים.

גם בטווח הקצר יחסית של עשר שנים: 34,655 דולר מול 18,061.

כי תשואת השוק לא מתפזרת באופן אחיד על פני הזמן.

אנחנו נוטים לדמיין את התשואה השנתית כמשהו שנצבר טיפה-טיפה, כל יום קצת. זה לא ככה. היא מרוכזת בקומץ ימים חריגים, והשאר הוא בעיקר רעש.

ולכן — וזו הנקודה — העלות של להיות מחוץ לשוק אינה פרופורציונלית למשך ההיעדרות.

לא משנה אם יצאת לשבוע או לחודש. מה שקובע הוא אם היית בפנים באותם ימים בודדים. ואת זה אי אפשר לדעת מראש.

יש טענת נגד מוצדקת לגמרי, וכדאי להתייחס אליה ברצינות:

"גם פספוס עשרת הימים הגרועים ביותר היה משפר את התוצאה דרמטית. אז למה להציג רק צד אחד?"

זה נכון אריתמטית. והתשובה נמצאת בנתונים עצמם:

הימים הטובים והגרועים אינם מפוזרים באקראי. הם צמודים זה לזה.

שניהם מתרכזים סביב תחתיות המשברים. היום הטוב ביותר בהיסטוריה מגיע לרוב ימים ספורים אחרי אחד הגרועים ביותר — כשהפאניקה בשיא.

כלומר: מי שיוצא כדי להימנע מהימים הגרועים מפספס כמעט תמיד גם את הטובים, כי הם מגיעים מיד אחריהם, בדיוק כשעוד לא חזר.

זו לא ספקולציה. זו התבנית שראינו גם במקרי הקיצון היומיים — ימי העלייה החדים ביותר קורים דווקא בתוך שווקים יורדים.

כל יציאה מתוכננת מהשוק מייצרת את הסיכון הזה מחדש.

זה תקף לכל דבר שמוציא אותך זמנית:

לכולם יש אותה עלות נסתרת, והיא לא נראית בגרף — כי מה שלא קרה לא מצויר.

וזה בדיוק הפער שמצאנו במחקר על ממוצע נע 200: הפילטר יושב במזומן כשליש מהזמן, וזה כמעט כל ההסבר לחמש הנקודות שהוא מפסיד בשנה.

מי שקונה בשיא ומרגיש שהוא "מפספס מחיר טוב יותר" — מדדנו את זה בנפרד, וההפרש הוא עשירית האחוז.

המחיר של ההמתנה גדול בהרבה מהמחיר של הכניסה.

הנתונים המלאים, כולל כל טווחי הזמן, נמצאים במחקר המחיר של פספוס הימים הטובים ביותר.