מתודולוגיה
נבדקו כל ימי המסחר של מדד S&P 500 מאז 1927. יום מסומן כ"יום שיא" אם מחיר הסגירה שלו היה גבוה או שווה לכל מחיר סגירה שקדם לו בהיסטוריה - כלומר שיא כל הזמנים באותו רגע.
לכל יום בהיסטוריה חושבה התשואה קדימה לשלושה טווחים: שנה (252 ימי מסחר), שלוש שנים (756) וחמש שנים (1,260). התוצאות פוצלו לשתי קבוצות - ימים שהחלו בשיא מול כל שאר הימים - ולכל קבוצה חושבו התשואה הממוצעת ואחוז המקרים שהסתיימו ברווח.
סך ימי המסחר שנבדקו
24,725
ימים בשיא כל הזמנים
1,460
אחוז ימי השיא
5.9%
ימים רגילים
23,265
| טווח ההחזקה | תשואה ממוצעת - קנייה בשיא | תשואה ממוצעת - יום רגיל | סיכוי לרווח - קנייה בשיא | סיכוי לרווח - יום רגיל |
|---|---|---|---|---|
שנה252 ימי מסחר | +8.1% | +8.2% | 70.6%n = 1,400 | 69.7%n = 23,073 |
3 שנים756 ימי מסחר | +21.8% | +25.0% | 81.9%n = 1,340 | 78.9%n = 22,629 |
5 שנים1,260 ימי מסחר | +42.0% | +45.8% | 78.2%n = 1,295 | 80.5%n = 22,170 |
S&P 500 (^GSPC), 30.12.1927 - 8.6.2026. יום נחשב "שיא" אם מחיר הסגירה שלו היה גבוה או שווה לכל מחיר סגירה קודם בהיסטוריה.
מה המשמעות של הממצאים
ההנחה שקנייה בשיא היא טעות פשוט אינה נתמכת בנתונים. התשואה הממוצעת לשנה אחרי כניסה ביום שיא היא 8.08%, לעומת 8.18% אחרי כניסה ביום רגיל - הפרש של עשירית האחוז, שהוא רעש סטטיסטי. בסיכוי לרווח התמונה אפילו הפוכה קלות: 70.6% אחרי שיא מול 69.7% אחרי יום רגיל, ובטווח של שלוש שנים 81.9% מול 78.9%.
מה זה אומר בפועל: שיא כל הזמנים אינו אות אזהרה. הוא המצב הטבעי של שוק שמגמתו עולה - 5.9% מכלל ימי המסחר בהיסטוריה היו ימי שיא, והם מגיעים בצרורות. מי שממתין ל"מחיר טוב יותר" רק משום שהמדד בשיא ממתין לאירוע שאין לו בסיס סטטיסטי, ובינתיים משלם את מחיר ההמתנה שמופיע במחקר על פספוס הימים הטובים ביותר.
מה המחקר לא אומר: בטווחים של שלוש וחמש שנים התשואה הממוצעת אחרי יום רגיל דווקא גבוהה יותר - 25.02% מול 21.82%, ו-45.78% מול 41.97%. זה אינו יתרון אמיתי של "ימים רגילים": קבוצת ההשוואה כוללת גם את הימים בעומק המשברים, שמהם התשואה קדימה גבוהה במיוחד, כפי שמראה המחקר על תשואות לאחר ירידות. ההשוואה אינה סימטרית מעצם בנייתה. הממצא גם אינו טוען ששיא הוא נקודת כניסה עדיפה, ולא שתמחור אינו משנה.