"בטווח הארוך השוק תמיד עולה."
זה נכון. הבעיה היא שזה משפט שאי אפשר לעשות איתו כלום, כי הוא לא אומר כמה ארוך. חודש? חמש שנים? עשרים?
אז בדקנו. כל יום מסחר מאז 1988 פותח חלון, וספרנו כמה מהחלונות סיימו מתחת לנקודת ההתחלה.
התשובה, בטבלה אחת
| כמה זמן החזקתם | סיכוי לסיים בהפסד |
|---|---|
| שנה | 16.8% |
| 3 שנים | 14.1% |
| 5 שנים | 12.7% |
| 10 שנים | 6.5% |
| 20 שנה | 0.0% |
עשרים שנה: אף חלון אחד, מעולם, לא סיים באדום. וגם הגרוע ביותר שבהם הניב 4.38% בשנה - לא מרשים, אבל בהחלט לא הפסד.
החלק שפחות מספרים
תסתכלו שוב על השורה הראשונה. שנה אחת נכשלת באחד מכל שישה מקרים.
ושלוש שנים - עדיין אחת מכל שבע. אלה לא הסתברויות זניחות. הן רחוקות מאוד מהתחושה ש"בשוק פשוט צריך לחכות".
זה המספר שאני מבקש מאנשים לזכור כשהם שוקלים להכניס לשוק כסף שהם יצטרכו בקרוב.
ועכשיו החלק המפתיע
עד כאן מדדנו בדולרים. אבל מה שבאמת חשוב זה כוח קנייה - כמה אפשר לקנות בסוף לעומת ההתחלה.
וכשמודדים ככה, קורה משהו מוזר:
| אופק | הפסד בדולרים | הפסד בכוח קנייה |
|---|---|---|
| 3 שנים | 14.1% | 17.2% |
| 5 שנים | 12.7% | 22.1% |
הסיכוי להפסיד דולרים ירד בין שלוש שנים לחמש. הסיכוי להפסיד כוח קנייה קפץ בחמש נקודות.
למה זה קורה
חמש שנים זה מספיק זמן כדי שהאינפלציה תצטבר למשהו ממשי - בערך 15% בקצב הממוצע של התקופה.
זה לא בהכרח מספיק זמן כדי שהשוק יתאושש מנפילה גדולה.
מי שנכנס ב-2000 או ב-2007 חי בדיוק את זה: המספר בחשבון חזר בערך לאיפה שהיה, אבל הכסף כבר לא קנה את מה שהוא קנה קודם.
חמש שנים זה בדיוק הטווח שאנשים נותנים לעצמם כשהם רוצים להישמע אחראיים. ומסתבר שזה הטווח הכי לא נוח שיש.
מה עושים עם זה
האופק אינו "ארוך". הוא ארוך ביחס למועד שבו תצטרכו את הכסף.
- כסף שנחוץ בעוד שנתיים-שלוש: לא במניות. הוא בחלון שנכשל באחד מכל שישה מקרים בכוח קנייה.
- כסף שנחוץ בעוד עשרים שנה: כמעט לא משנה מתי נכנסתם. ההיסטוריה הזו אומרת שזה יסתדר.
והנקודה השנייה מתחברת למשהו שמצאנו במחקר אחר לגמרי - זה על VIX כאיתות כניסה. גם שם, בטווח של עשרים שנה, כל ההבדלים בין נקודות כניסה נמחקו. ככל שהאופק ארוך יותר, כך פחות משנה מתי נכנסתם.
והסתייגות אחת שחשוב לי לומר
"4,702 חלונות של עשרים שנה, אפס הפסדים" נשמע כמו עובדה מבוססת מאוד.
זה לא בדיוק כך. החלונות חופפים - שני חלונות שנפתחים בימים סמוכים חולקים כמעט את כל תוכנם. בפועל 4,702 החלונות מכסים 38 שנים בלבד, שמכילות אולי שתי תקופות עשרים-שנתיות באמת בלתי תלויות.
ומעבר לזה: ההיסטוריה הזו היא של השוק האמריקאי, בתקופה הטובה שלו. מי שקנה את המדד היפני ב-1989 חיכה יותר משלושים שנה כדי לחזור לנקודת ההתחלה. זה קרה, ולשוק הזה קראו אז "הכלכלה של העתיד".
הנתונים המלאים, כולל התשואה החציונית והגרועה ביותר בכל אופק, נמצאים במחקר מה הסיכוי להפסיד לפי כמה זמן מחזיקים.