השאלה
"השוק תמיד עולה בטווח הארוך" היא אמירה שאי אפשר לבדוק כמו שהיא. כמה ארוך? ועולה ביחס למה?
המחקר הזה נותן מספר לכל אופק החזקה: שנה, שלוש, חמש, עשר ועשרים. ולכל אחד מהם - גם בדולרים וגם בכוח קנייה.
מתודולוגיה
מדד ה-S&P 500 בתשואה כוללת, מ-1988 ועד היום.
כל יום מסחר פותח חלון חדש. חלון של חמש שנים שנפתח ביום מסוים נספר כהפסד אם ביום האחרון שלו המדד היה מתחת לנקודת הפתיחה. השורה הריאלית עושה בדיוק אותו דבר, אחרי שמנכים את שני הקצוות ב-CPI.
החלונות חופפים במידה קיצונית. שני חלונות שנפתחים בימים סמוכים חולקים כמעט את כל תוכנם, ולכן מספרי ה-n גדולים בהרבה ממספר התצפיות העצמאיות. זו הסתייגות מהותית וחוזרים אליה בסוף.
התמונה הכוללת
החזקה של שנה
16.8%
מהחלונות סיימו בהפסד
החזקה של 20 שנה
0.0%
אף חלון לא סיים בהפסד
הגרוע ביותר ב-20 שנה
4.4%
שנתי, נומינלי
אחרי אינפלציה
2.3%
עדיין חיובי
הסיכוי לסיים מתחת לנקודת ההתחלה
כל יום מסחר פותח חלון חדש. העמודה הנומינלית שואלת אם היו יותר דולרים בסוף; העמודה הריאלית שואלת את השאלה שבאמת חשובה - אם אפשר היה לקנות יותר.
| אופק החזקה | חלונות | הפסד נומינלי | הפסד ריאלי | תשואה חציונית | הגרוע ביותר |
|---|---|---|---|---|---|
| שנה | 9,490 | 16.8% | 19.5% | 14.4% (11.3% ריאלי) | -47.5% |
| 3 שנים | 8,986 | 14.1% | 17.2% | 12.4% (9.6% ריאלי) | -17.3% |
| 5 שנים | 8,482 | 12.7% | 22.1% | 12.6% (9.4% ריאלי) | -8.3% |
| 10 שנים | 7,222 | 6.5% | 9.7% | 10.3% (7.8% ריאלי) | -4.1% |
| 20 שנה | 4,702 | 0.0% | 0.0% | 8.6% (6.0% ריאלי) | 4.4% |
תשואות שנתיות מגולמות. החלונות חופפים - ראו הסתייגות בהמשך.
שימו לב לשורה שלא מתנהגת
הסיכוי להפסד נומינלי יורד בקו ישר עם האופק: 14.1% בשלוש שנים, 12.7% בחמש. אבל הסיכוי להפסד ריאלי דווקא עולה - מ-17.2% בשלוש שנים ל-22.1% בחמש.
בחמש שנים האינפלציה מספיקה להצטבר לכדי משהו משמעותי, אבל השוק עוד לא בהכרח התאושש. זה החלון שבו "לא הפסדתי כסף" ו"לא הפסדתי כוח קנייה" מתפצלים הכי הרבה.
מה המשמעות של הממצאים
התשובה הקצרה: הזמן עובד, אבל לא בקו ישר - ולא באותה מידה כשמודדים בכוח קנייה.
הממצא הראשון, והצפוי: ככל שמחזיקים יותר, הסיכוי להפסד נומינלי יורד. 16.8% בשנה, 14.1% בשלוש, 12.7% בחמש, 6.5% בעשר, ו-0.0% בעשרים. אף חלון של עשרים שנה מאז 1988 לא סיים מתחת לנקודת ההתחלה.
וגם הגרוע ביותר בעשרים שנה היה 4.38% שנתי - כלומר לא רק שלא הפסידו, אלא שהתשואה הגרועה ביותר האפשרית הייתה סבירה לחלוטין.
הממצא השני הוא זה שלא מספרים: בטווח קצר, ההגנה חלשה בהרבה ממה שנדמה. שנה אחת נכשלת בכל שישית מהמקרים. שלוש שנים - עדיין אחת משבע. אלה לא הסתברויות שאפשר להתעלם מהן, והן רחוקות מאוד מהתחושה ש"בשוק צריך פשוט לחכות".
והממצא השלישי, שהוא ההפתעה: בטווח של חמש שנים, הסיכוי להפסד ריאלי דווקא עולה.
- בשלוש שנים: 14.1% נומינלי, 17.2% ריאלי
- בחמש שנים: 12.7% נומינלי, 22.1% ריאלי
הסיכוי הנומינלי ירד. הריאלי קפץ בחמש נקודות. זו לא טעות - זה החלון שבו שני המדדים מתפצלים הכי הרבה.
ההסבר הגיוני: חמש שנים זה מספיק זמן כדי שהאינפלציה תצטבר למשהו ממשי - כ-15% בקצב הממוצע של התקופה - אבל לא בהכרח מספיק זמן כדי שהשוק יתאושש מנפילה גדולה. חלון שנפתח ב-2000 או ב-2007 מצא את עצמו בדיוק שם: המספר בחשבון חזר בערך לאותו מקום, אבל כוח הקנייה שלו לא.
בעשרים שנה שני המספרים מתאפסים - 0.0% נומינלי ו-0.0% ריאלי - והתשואה הריאלית הגרועה ביותר הייתה 2.26% בשנה. חיובית, אבל צנועה מאוד לעומת החציון של 6.01%.
מה זה אומר בפועל: האופק שבו כסף אמור להיות מושקע במניות אינו "ארוך" באופן כללי אלא ארוך מספיק ביחס למועד שבו צריך אותו. כסף שנחוץ בעוד שלוש שנים נמצא בחלון שנכשל באחד מכל שישה מקרים בכוח קנייה. זו לא השקעה, זה הימור עם ציפייה חיובית וסטיית תקן שאין לה זמן להתכנס.
וההפך: מי שהאופק שלו באמת עשרים שנה, ההיסטוריה הזו אומרת שהוא כמעט לא צריך לחשוב על תזמון. זה מתחבר ישירות למה שמצאנו במחקר על VIX כאיתות כניסה - שם ראינו שבעשרים שנה גם נקודת הכניסה מפסיקה להשפיע.
מה המחקר לא אומר:
החלונות חופפים, וזו ההסתייגות הכי גדולה כאן. 4,702 חלונות של עשרים שנה נשמעים כמו מדגם ענק. בפועל הם מכסים 38 שנים בלבד, ומכילים אולי שתי תקופות עשרים-שנתיות באמת בלתי תלויות. "אף פעם לא היה הפסד ב-20 שנה" נשען על הרבה פחות ראיות מכפי שהמספר מרמז.
התקופה מוטה כלפי מעלה. 1988 עד היום כללה את השוק השורי הארוך בהיסטוריה האמריקאית. יפן, למשל, נתנה תשובה אחרת לגמרי לאותה שאלה בדיוק - מי שקנה שם ב-1989 חיכה מעל שלושים שנה.
אין כאן מס ועמלות. המספרים כאן הם לפני מס ולפני עמלות. על רווחי הון משולם מס, והתוצאה נטו נמוכה ממה שמוצג.
"לא הפסדתי" אינו "הצלחתי". חלון של עשרים שנה שהניב 4.38% הוא חלון שלא הפסיד. הוא גם לא עשה את מה שרוב האנשים מניחים כשהם מתכננים על בסיס תשואת עבר.
הזווית שלי
השורה של חמש השנים היא בעיניי הדבר היחיד במחקר הזה שבאמת חדש לי.
הייתי מניח שכל אופק ארוך יותר בטוח יותר, בשני המדדים. שהריאלי פשוט יהיה גרוע יותר בקביעות, אבל באותו כיוון. שהוא מתהפך בדיוק בחמש שנים - זה משהו שלא ציפיתי לו.
וכשחושבים על זה, זה הגיוני באופן שמטריד. חמש שנים זה בערך האופק שאנשים נותנים לעצמם כשהם אומרים "אני משקיע לטווח בינוני". זה בדיוק הטווח שנשמע אחראי. ומסתבר שבמונחי כוח קנייה, זה הטווח הכי לא נוח שיש - ארוך מספיק כדי שהאינפלציה תעבוד עליך, קצר מספיק כדי שהשוק לא בהכרח יספיק לעבוד בשבילך.
הדבר השני שאני לוקח מכאן הוא הצניעות שהחפיפה מחייבת. קל מאוד להסתכל על "4,702 חלונות, אפס הפסדים" ולהרגיש שזו עובדה מבוססת. זה לא. זו אותה היסטוריה קצרה, שנספרת שוב ושוב. אני מנסה לזכור את זה בכל פעם שמספר גדול מפתה אותי להרגיש בטוח.
דעה אישית של כותב האתר, להבדיל מהממצאים המספריים שמעליה. אינה ייעוץ השקעות.