השאלה
כשמישהו אומר "המדד עושה בערך 10% בשנה", הוא כמעט תמיד מתכוון לתשואה נומינלית - כמה דולרים יש בסוף לעומת ההתחלה.
אבל דולר של 1988 ודולר של היום אינם אותו דבר. השאלה שבאמת מעניינת אינה כמה דולרים יש, אלא כמה אפשר לקנות איתם.
מתודולוגיה
מדד ה-S&P 500 בתשואה כוללת (כולל דיבידנדים מושקעים מחדש), מנוכה במדד המחירים לצרכן האמריקאי (CPI).
ההשוואה נעשית מסוף חודש לסוף חודש, כי CPI מתפרסם חודשית. לכן הסדרה הריאלית מסתיימת בחודש ה-CPI האחרון שפורסם, ולא בהכרח באותו יום כמו הסדרה הנומינלית.
התמונה הכוללת
תשואה נומינלית
11.5%
38.5 שנים, כולל דיבידנדים
תשואה ריאלית
8.4%
מה שנשאר אחרי אינפלציה
אינפלציה ממוצעת
2.8%
לשנה
כמה קונה דולר מ-1988
34.9 סנט
היום
דולר אחד שהושקע בתחילת התקופה הפך ל:
$65.1
על הנייר
$22.7
בכוח קנייה אמיתי
שני המספרים נכונים. ההפרש ביניהם - פי 2.9 - הוא כל מה שהאינפלציה לקחה.
עשור אחר עשור
הממוצע הארוך מסתיר את מה שבאמת קרה. בכל עשור האינפלציה לקחה נתח אחר לגמרי.
| תקופה | נומינלי | אינפלציה | ריאלי |
|---|---|---|---|
| 1990-1999 | 19.2% | 2.9% | 15.9% |
| 2000-2009 | -0.4% | 2.5% | -2.9% |
| 2010-2019 | 14.1% | 1.8% | 12.1% |
| 2020-2026 | 15.6% | 3.9% | 11.2% |
תשואה שנתית מגולמת בכל תקופה. העשור האחרון קטוע - הוא עדיין רץ.
שימו לב ל-2000-2009: נומינלית התשואה הייתה -0.4% - כמעט אפס, מה שכבר מספיק רע. ריאלית היא הייתה -2.9% בשנה, במשך עשור שלם.
מה המשמעות של הממצאים
התשובה הקצרה: האינפלציה לקחה כשלוש נקודות אחוז בשנה - ושתי שלישים מהתוצאה הסופית.
הממצא הראשון: הפער השנתי קטן, הפער המצטבר עצום. התשואה הנומינלית הייתה 11.46% והריאלית 8.45%. הפרש של 3.01 נקודות בשנה נשמע כמו עיגול.
על פני 38.5 שנים, אותו הפרש הוא ההבדל בין פי 65.1 לפי 22.7. כלומר: כמעט שני שלישים מהמספר הגדול שאנשים מצטטים אינם עלייה בכוח קנייה אלא ירידה בערך הכסף.
הממצא השני: דולר מ-1988 קונה היום 34.9 סנט. זה אולי המספר הכי קל להבין בכל המחקר. שני שלישים מהערך של הכסף פשוט נעלמו - לא בגלל השקעה גרועה, אלא בגלל מעבר הזמן.
הממצא השלישי, והחשוב מעשית: העשור האבוד היה גרוע בהרבה ממה שנדמה. בין 2000 ל-2009 התשואה הנומינלית של המדד הייתה 0.44%- בשנה. זה כבר מספיק רע.
ריאלית היא הייתה 2.92%- בשנה, במשך עשור שלם. מי שהשקיע בתחילת 2000 והחזיק עשר שנים לא רק לא הרוויח - הוא איבד כרבע מכוח הקנייה שלו, למרות שעל הנייר החשבון נראה כמעט זהה.
וההפך גם נכון: בשנים 2020 עד היום התשואה הנומינלית הייתה 15.56% - גבוהה מזו של 2010-2019 (14.10%). אבל ריאלית התקופה החדשה חלשה יותר: 11.19% מול 12.12%. האינפלציה בתקופה הזו הייתה 3.93% לעומת 1.76%, והיא בלעה את כל היתרון ועוד קצת.
מה זה אומר בפועל: כל יעד פיננסי שמנוסח בשקלים או בדולרים של היום צריך להיות מחושב על תשואה ריאלית, לא נומינלית. תוכנית פרישה שמניחה 10% בשנה על סכום קבוע מניחה, למעשה, שהאינפלציה אינה קיימת.
ומהצד השני: מזומן אינו "בטוח". הוא מבטיח הפסד ריאלי בקצב האינפלציה. בתקופה הזו זה היה 2.78% בשנה, כלומר איבוד של כשני שלישים מהערך על פני התקופה - בוודאות, בלי שום תנודתיות בדרך שתזכיר לכם את זה.
מה המחקר לא אומר:
CPI אינו האינפלציה שלכם. הוא סל ממוצע אמריקאי. מי שרוב ההוצאה שלו היא שכר דירה בתל אביב, שכר לימוד או ביטוח בריאות חווה קצב אחר לגמרי.
אין כאן מס. המספרים כאן הם לפני מס. על רווחי הון משולם מס, והתשואה נטו שנשארת בפועל נמוכה ממה שמוצג.
תקופה אחת, ומוצלחת. 1988 עד היום הייתה תקופה טובה במיוחד לשוק האמריקאי ותקופה של אינפלציה נמוכה יחסית בסטנדרטים היסטוריים. שנות השבעים, למשל, נראו אחרת לגמרי.
הזווית שלי
זה מהמחקרים שבהם המספר עצמו פחות חשוב מהשינוי בזווית.
11.46% ו-8.45% נשמעים כמו אותו סיפור בערך. פי 65 ופי 23 לא נשמעים כמו אותו סיפור בכלל. אותם שני מספרים בדיוק, רק בהצגה אחרת. וזה בדיוק המקום שבו אינטואיציה נכשלת - אנחנו חושבים על ריבית דריבית באחוזים, אבל חיים אותה בכפולות.
מה שהכי משנה לי כאן הוא העשור של 2000-2009. אני חושב שרוב האנשים יודעים שזה היה עשור רע. אני לא בטוח שרובם יודעים שהוא היה שלילי ריאלית - כלומר שמי שישב בו עשר שנים מלאות יצא עם פחות כוח קנייה ממה שנכנס.
ולסיום, הנקודה שאני הכי מנסה להעביר לתלמידים: המשפט "אני שומר את זה במזומן עד שיהיה יותר בטוח" הוא לא החלטה להימנע מסיכון. זו החלטה לקחת סיכון מסוג אחר - הפסד ודאי וקטן במקום הפסד אפשרי וגדול. לפעמים זו הבחירה הנכונה. אבל צריך לדעת שבוחרים.
דעה אישית של כותב האתר, להבדיל מהממצאים המספריים שמעליה. אינה ייעוץ השקעות.